מאז שיואב גור חלב נולד, אנחנו מקפידים להצטלם באופן מקצועי אחת לשנה, כדי שתהיה לנו מזכרת מהימים שחולפים כהרף עין. כמובן, כשאני אומרת "אנחנו מקפידים" כוונתי שאני מפעילה לחץ לא מתון בכלל על משפחתי – כולל בן זוגי, ילדיי, הוריי, אחיי, סבי וסבתי – מאלצת אותם לפנות זמן ולשנות תכניות, מתאמת עם צלמת, בוחרת מיקום, שולחת הודעות לכולם לגבי קוד לבוש ובאופן כללי מתנהלת כצבא של איש אחד להובלת מהלך צילומי מתואם היטב.
בדמיוני – משפחה לבושה היטב, כולם נקיים ומסורקים, ילדים סבלניים ומחויכים יושבים בנחת על ברכי הוריהם וסביהם מול המצלמה. ברקע שקיעה, בריזה קלילה ומוזיקת ג'אז מרגיעה. במציאות – חום יולי-אוגוסט שהקדים בחודשיים, חול שנדבק לפנים ושיער שנפרע בלחות, ילדים דביקים מאבטיח בוכים מעייפות בזרועות הורים מותשים ומזיעים, סבא וסבתא מדשדשים לאיטם בחול וברקע אישה זרה מנסה לשכנע את הילד שלה לצאת לרגע מהפריים כדי שהצלמת תוכל לצלם אותנו.
הרבה פעמים אנחנו מתכננים משהו מיוחד עבור ילדינו, עבור משפחתנו. זה יכול להיות אירוע חגיגי או חוויה יוצאת דופן, לפעמים סתם ארוחת ערב מושקעת שהכנו במיוחד בשבילם. אנחנו מצפים לזה, מתכוננים, נערכים, לפעמים גם מוציאים הוצאה כספית משמעותית והציפיות שלנו גבוהות בהתאם. חשוב לנו לייצר עבורם, ועבורנו, זיכרונות נעימים, מיוחדים, כאלה שהם ירצו לקחת הלאה.
לפעמים, מרוב נחישות שיצא בדיוק כמו שרצינו-קיווינו-תכננו, אנחנו כבר "לא רואים בעיניים". דוחקים בעצמנו, בילדים, בבן הזוג. כועסים, צועקים, מלחיצים, מאשימים, מתאכזבים שזה צריך להיות ככה. פתאום נפלט לנו "למה אי אפשר לעשות איתכם שום דבר?" או "למה אתם עושים דווקא?" וגם הבטחות לעתיד "זו פעם אחרונה שאנחנו נוסעים לחופשה" או "תירגעו מיד או שאני מסובבת את האוטו וחוזרים הביתה".
הפעם החלטתי מראש – לא עוד. אחרי שעשיתי את כל התיאומים, הנחיתי את כולם לאן לבוא ומה ללבוש ודאגתי שהצלמת תפגוש אותנו בנקודה שנקבעה – שחררתי. הזכרתי לעצמי שאני עושה את זה כי זה חשוב לי. הצילומים האלה עונים לי על צורך בנראות ובמשמעות. הם מזכירים לי כמה מיוחדים הרגעים הקטנים שלנו כמשפחה, כמה מהר הילדים גדלים, כמה מזל יש לנו שאנחנו יחד ושיש לנו שבט מאוחד ואוהב.
אמרתי לעצמי שזיכרונות הם שבבים של החיים האמתיים, לא חלק מסרט, והחיים האמתיים שלנו יפים כמו שהם, בלי פילטרים. ובאמת, בתמונות שלנו רואים דברים מיוחדים, שמשקפים אותנו כמו שאנחנו. בתמונה אחת – אבי מסובב את אמי בריקוד ספונטני. בתמונה אחרת סבתי מחזיקה את הנינה הקטנה על ברכיה והן מביטות זו בזו בריכוז. תמונה של הילד משפריץ מים בעונג. תמונה של בעלי מביט בי ומחייך. אלו לא תמונות מבוימות, זה תיעוד אותנטי. לא תמיד מחמיא, לא תמיד סטרילי – אבל מנציח את מי שאנחנו כשאנחנו יחד. משפחה לא מושלמת בכלל, אבל שמחה ואוהבת.
אני חושבת לחפש את התמונה "הכי פחות מוצלחת" – זו שכל אחד מסתכל בה לכיוון אחר, שילד אחד מוציא לשון ולשנייה נכנסו שיערות לעיניים, שהשמלה שלי לא ישבה בדיוק – ואותה למסגר. תמונה שתזכיר לי שזיכרונות הם לאו דווקא הרגעים המושלמים שלנו, אלא דווקא הרגעים שבהם הרשינו לעצמנו פשוט להיות, להתמסר, לצחוק בלי חשבון, לראות מישהו באמת.
תמונה שתזכיר לילדים שלי שמותר להם להיות מי שהם, גם כשזה לא נוח לאחרים (אפילו לי) וגם כשזה לא מתאים למישהו ללו"ז. תמונה שתזכיר לכולנו שכל תכנית היא בסיס לשינויים, שאפשר לראות יופי גם בלי להיות בשליטה ושאנחנו הכי יפים כשאנחנו מביעים את עצמנו בחופשיות.
אז בפעם הבאה שדברים יוצאים לכם מסנכרון, תשלפו מצלמה. זה שווה הנצחה.
Comments