איש הולך במדבר

שני סיפורים על מסע במדבר ונמשל אחד על ההורות שלנו, ועל תפקידנו בחיי ילדינו.

אני מזכירה לעצמי שכמו בסיפור על האיש במדבר, גם הילד שלי צמא להכוונה

סיפור ראשון: איש הולך במדבר עם מורה דרך מקומי. מורה הדרך עייף, והולך לצד האיש. שניהם צמאים, רעבים ומותשים. האיש פונה לשביל צר. מורה הדרך מנענע בראשו לשלילה. האיש פונה לשביל אחר, מורה הדרך: "לא, לא, זו לא הדרך". האיש מנסה לרדת לוואדי, מורה הדרך: "נו מה?? אתה צוחק עליי?? אתה רוצה לשבור את הראש או מה??". האיש מתוסכל מאוד. הוא לא יודע את הדרך, והתגובות של מורה הדרך מכעיסות אותו. הוא מגביר קצב כדי להתרחק קצת ממורה הדרך, להתאוורר, ומאחוריו מורה הדרך קורא: ''אם אתה ממשיך ככה אני הולך ומשאיר אותך כאן". אז הוא מאט, חוזר לפסוע לצד מורה הדרך, שפוף ושבור. ברגע שהשניים מגיעים למקום יישוב, והאיש אינו תלוי עוד במורה הדרך, הוא ממהר להיפרד ממנו.

סיפור שני: אותו איש, אותו מורה דרך, אותו מדבר וצמא ותשישות. כשהאיש פונה לשביל צדדי, מורה הדרך אומר לו "השביל הזה ללא מוצא. נוכל לפנות בשביל הבא". כשהאיש מנסה לרדת לוואדי מורה הדרך קורא אליו: "האבנים שם מדרדרות, נסה למצוא מדרך יציב!". האיש לומד שמורה הדרך רוצה בטובתו, הוא בוטח בו ומתייעץ עימו. כשמורה הדרך מנחה אותו, האיש נשמע להוראותיו ברצון. כאשר השניים מגיעים למקום יישוב, האיש מבקש ממורה הדרך שימשיך ללוות אותו עד סוף המסע.

הנמשל להורות כמעט מתבקש. אנחנו מורי הדרך של ילדינו. אנחנו מובילים אותם בדרך חדשה ולא מוכרת עבורם, והם תלויים בנו להישרדותם. לפעמים גם אנחנו תשושים, מתוסכלים וחסרי סבלנות. לפעמים גם לנו בורחות מהפה ''פקודות''. ברגעים הללו, אני מזכירה לעצמי שכמו בסיפור על האיש במדבר, גם הילד שלי צמא להכוונה. איסורים יוצרים חלל ריק, חוסר וודאות, תסכול ורצון נגדי. הסבר קצר והצעת חלופות יוצרים הבנה ארוכת טווח, אלטרנטיבה, אמון ורצון לשתף.

אני מקווה להיות כמו מורה הדרך בסיפור השני, כך שגם כשהילדים שלי יהיו בקיאים בשבילי החיים וכבר לא יזדקקו לי להישרדות, הם ירצו לבוא אלי לשתף, להתייעץ.

אני בוחרת לחנך היום את המבוגרים שהילדים שלי יגדלו להיות.